<h1>שבלי הלקט הלכ' נדה לרש"י</h1>
<h2>דף סא.</h2>
בתורת כהנים, מטה אחת הואי ורחבה, ולא קירוב בשר, וסבר דשרי בהכי, סינר פוציינ"ש בלע"ז בגד שהיא חוגרת ומגיע ממתנים ולמטה, שהוא כמכנסיים לאשה שלא בפיסוק רגליה כשהיא בחלוקה לבד, הרי משנה והרי ברייתא, ואתה למד מתוכן שאע"פ שמתרחצת בחמין ומתלבנת בבגדים באותן ז' נקיים והם ז' נקיים ולבנים בלא ראיית דם, אעפ"כ אינה יוצאה מידי טומאה לעולם עד שתטבול בזמנה, לפי שלא מצינו שום טהרה לעולם במים חמין ושאובין, ואע"פ שעשתה כל כך אסירה ליגע לבעלה, כדתנן במס' כתובות [ס"א א'] כל מלאכה שהאשה עושה לבעלה נידה עושה לבעלה חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו, לפי שיש חימוד במלאכות אילו יותר משאר מלאכות ומתוך חימוד באין לידי עבירה, וכל זמן שלא טבלה הרי הן בהכרת אע"פ שישבה ז' נקיים, כדילפינן בתשובות בשר על גבי גחלים, דמה זבה הבא עליה כל זמן שלא טבלה ישנו בהכרת, לפי שאינה יוצאת מידי טומאה לעולם עד שתטבול ואפי' תשב מאה נקיים, כדאמרי' ואחר תטהר, אחר מעשה תטהר, תטהר והן אחר הטבילה, אף נידה אינה יוצאה מידי טומאה לעולם עד שתטבול, ולפיכך אסורה ליקרב אצל בעלה. כך ראיתי ר' נוהג ואפי' במסירת מפתח או שום דבר אחר מידו לידה היה פורש, ואם תאמר וכי מאחר שצריכה נידה טבילה מה זו טהרה שעושות בחמין, דע והבן שהנשים מליבן הוציאו דבר זה לפי שבשעת טומאה היו לובשות בגדים מכוערים כדי שתתגנו על בעליהן, ולא יבואו לידי הרגל ד' עבירה, ולאחר שהיו פוסקות לשבעתן היו רוחצות ולובשות בגדים נאים לפי שהיה קשה להם להתגנות כל כך, וכאשר ראו ימי ליבון האשה התחילו לומר שאילו הן ימים שדיברו בהן חכמים והתחילו לעשותן קבע, והנשים היו משרתות את בעליהן באותן ימים, ואסור לעשות כן דהאי לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה עד שתטבול קאמר, וישר כח האשה שאינה מתלבנת ואינה רוחצת ומתגנה לעולם עד לאחר הטבילה שכשם שישנה בהיכרת בעת טומאתה כך ישנה נמי עד שתטבול. כאשר פירשתי ולפיכך לא תלבן.
